חיפוש
Close this search box.

האתיופים נשארים בשער ולא נכנסים לאוניברסיטה

עשרות צעירים אתיופים נוהרים לירושלים מכל הארץ על מנת לעבוד בשמירה והופכים בלי להיות מודעים לכך לדור חדש המנציח את המצוקות והכישלונות של הדור הקודם

עולי רגל חדשים

הָבְטָמוֹ (23) עומד במנהרה של האוטובוסים בכניסה לאוניברסיטה בהר הצופים. הוא בחור גבוה ונאה המתבלט מעל שאר המאבטחים והמאבטחות שעובדים איתו. לאחר בדיקה של האוטובוס הוא עושה סימן לבחור בבודקה וזה פותח את המחסום ונותן לאוטובוס להיכנס. חצי שנה הוא עובד בשמירה בהר הצופים, וזה קצת מפריע לו שחברה בגיל שלו כבר לומדים באוניברסיטה. אבל צריך להבין, הוא לא למד בארץ ואין לו בגרות. בסך הכל עלה לפני ארבע שנים מאתיופיה. אז מאיפה העברית? בזכות השירות הצבאי, שנה אחרי שעלה לארץ.

הבטמו גר בבית שמש ונוסע וחוזר כל יום לעבודה. הוא שייך בלא ידיעתו לציבור חדש שהולך ופוקד את ירושלים למטרות מוגדרות. תמצא אותם במסעדות ובבתי קפה, בכניסות לקניון מלחה ולקניון הדר בתלפיות, באוניברסיטה בהר הצופים ובגבעת רם, במכללות ובבתי ספר. כחמישים עד מאה צעירים אתיופים, אחרי צבא או שירות לאומי שעולים לבירה למטרה אחת עיקרית – לעבוד בשמירה. דוד מרמלה, בָּלָאי מנתניה, רחל מנתיבות, אָמְסֵל מבאר שבע, בָּאבָּיי מאשדוד ורבים אחרים, שמצאו בירושלים פתרון לבעיית התעסוקה שפוקדת את הצעירים אתיופים.

אפשר לשאול מה מייחד את הצעירים האתיופים על פני שומרים ומאבטחים אחרים. בכתבה זו נצייר דיוקן של תרבות אתיופית-ירושלמית חדשה; ללא הרבה שאיפות, בלי תקווה ורחוקה מכל סיכוי ללימודים או קריירה מקצועית.

להיות חלק מהסטטיסטיקה

הבחירה לעבור לירושלים אינה יוצאת דופן אבל עבור השומרים האתיופים היא מאופיינת במרכיבים משותפים רבים. רובם לא סיימו תיכון ואין להם בגרות מלאה, אין להם תוכניות לטווח הארוך, הם אינם מצליחים לחסוך כסף ויודעים רק בצורה מעורפלת מה הם רוצים להיות. על טיול למזרח אין בכלל מה לדבר. "נהר שזורם, אתה יודע לאן הוא מגיע?" משיבה אמסל (23) מבאר שבע לשאלה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. רובם אפשר לומר, חיים במין בועה של הכחשה ואי התמודדות עם ההשלכות של מצבם. אמסל עובדת כשומרת שבעה חדשים בקניון הדר בתלפיות. "זה לא מיוחד שאתיופים עובדים בשמירה, אין להם אופציה אחרת". היא מצטדקת, "או שאתה רוצה ללמוד והמצב לא מאפשר לך או שאתה סטודנט וצריך עבודה".

אמסל מסווה את המירמור בקולה: "אני רציתי לעבוד ולחסוך עכשיו". היא אומרת באגביות מחויכת, "אבל אני עובדת ולא חוסכת. אני רוצה לעבוד ובמקביל להשלים שני מקצועות בבגרות, אבל אני לא מצליחה לחסוך כסף בשביל הלימודים. ביררתי לגבי לימודים במכללת הדסה ואמרו לי ששכר לימוד הוא בסביבות 16 אלף לשנה. גם אם אקבל מימון ממנהל הסטודנטים זה לא יספיק לי כי צריך גם לחיות ולשלם שכר דירה". בזמן הראיון היא מבקרת חברת ילדות שלה, רחל (21) מנתיבות, במקום עבודתה כשומרת בשירותי תמיכה של סלקום בשכונת תלפיות. שתי החברות תמימות-דעים על כך שמיותר לראיין אותן והן מסרבות להצטלם.

אם הייתה אמסל בודקת את נתוני מצב התעסוקה בקרב עולי אתיופיה היא הייתה מגלה איך בעל כורחה היא בדרך להיות חלק מהסטטיסטיקה. מלבד כ- 25% של אבטלה בקרב העולים מאתיופיה, קובע מרכז אדווה בסקר משנת 2002 כי 92% מהעובדים האתיופים מועסקים במקצועות צווארון כחול ובשכר נמוך.

אמסל עדיין לא נמצאת בנקודה שבה עבודת השמירה הופכת להיות המאפיין היחיד של חייה, אבל היא אינה רחוקה משם. לא קשה למצוא בירושלים צעירים אתיופים המהווים דוגמא לעבודת שמירה שנהפכה לעבודה לקבועה. אחד מאלה הוא דוד (25) מרמלה. במהלך השנתיים שהוא עובד בירושלים הוא הספיק לנדוד בין מספר חברות שמירה עד שהגיע לחברה בה הוא מרוצה יחסית. כרגע הוא עובד בשתי עבודות: ביום בבית קפה 'ארומה' במרכז העיר ובלילות של רביעי וחמישי בתור סייר בשטחים. בסופי השבוע הוא חוזר לרמלה לאשתו ולבנו.

דוד הוא טיפוס סתגלן. העברית שבפיו משובשת, מה שלא מפריע לו להתלהט ולהיזכר בעברו באתיופיה בתור חשמלאי ובהיסטוריית הנדודים שלו בחיפוש אחר עבודה: עבודת בניין באילת, עבודת בניין ברחובות, עבודה בתנובה בקריית מלאכי ועוד. הוא היה רוצה לעבוד במקצוע שלו אבל מתשובתו אפשר להבין עד כמה אינו מסוגל לממש חזון זה: "מי ישלם לי? הלוואי הייתי יכול ללמוד, בשמחה. ההורים שלי אין להם כסף ולי אין בגרות אבל אני יכול להשלים אותה. אפילו הייתי מוכן לחזור לכיתה א' בשביל להמשיך ללמוד".

לאן תוליך אותם השמירה

בקרב קהל השומרים והמאבטחים קיים קונסנזוס לגבי עובדה אחת ברורה: קשה לצאת ממעגל השמירה. הסתמיות והמונוטוניות של העבודה והדרישות המצומצמות מהשומר מפתחות אצלו הקטנת ראש, פאסיביות, אדישות וירידה בביטחונו העצמי. מי שעובד זמן ממושך בשמירה מגלה שקשה לו לעזוב ולהתנסות בעבודות אחרות הדורשות התמודדות מורכבת יותר. מי שזורם עם הזרם, כדבריה של אמסל, ימצא את עצמו בעוד כמה שנים באותה נקודה ובאותו מקום. לכן משמעותי בעבודות מהסוג הזה קיומו רצון נחוש וממוקד ויכולת תכנון מראש. כל זה לא קיים אצל בָּלָאי (22) מנתניה, העובד חמישה חדשים בירושלים בקניון הדר ובסלקום בתלפיות. בלאי עובד 15 שעות ביום ושוכר דירה עם עוד שלושה שותפים בשכונת קטמון. הוא הגיע לירושלים קודם כל כדי למצוא עבודה. "אני רוצה להתחיל ללמוד בשנה הבאה. לא סיימתי 12 שנות לימוד ואני רוצה להשלים בגרויות. אני לא יודע מה אני רוצה לעשות אחר כך". יתכן והתכנון המעורפל של בלאי יהיה בעוכריו, שהרי גם מי שהחזון שלו הרבה יותר ברור ומתוכנן מתקשה להשיגו. כזה הוא המקרה של בָּאבָּיי.

באביי (27) הגיע לירושלים מאשדוד לפני שלוש שנים כדי ללמוד ורק לאחר מכן נקלע לעבודת השמירה. על אף הרצינות והיושרה שהוא מפגין, לא מצליח בבאי להגשים את תוכניותיו. "רציתי להתחיל את הלימודים בירושלים במכינה במכון לב (מכון דתי ללימודי טכנולוגיה)", הוא מסביר. "התחלתי ללמוד אבל עזבתי באמצע השנה כי לא היה לי כסף, וככה מצאתי את עצמי עובד שלוש שנים בוקר וערב. היו תקופות שעבדתי גם עד כניסת השבת ובמוצאי שבת משמונה בערב. היום אני עובד בבוקר בניקיון וחלוקת אוכל בהר חוצבים ולאחר מכן עד השעה 23:00 בשמירה בקניון הדר".

באביי הוא בחור דתי, נעים הליכות, צנוע וחייכן. הוא עובד בשעות הצהרים החמות בבדיקת מכוניות בכניסה לחניה של הקניון, מזיע ואינו מתלונן לרגע על העבודה הקשה. המכוניות עולות אחת אחרי השניה ולא נותנות אפשרות לנשום, ועדיין הוא מחייך, מתנצל שאין לו זמן לדבר ופונה בעדינות לכל רכב בנוהל הקבוע: "יש נשק?", "הבגאג' פתוח?".

על הלימודים שלו הוא עדיין לא ויתר. על אף שהוא תומך בהוריו ובשלושת אחיו באשדוד מבחינה כספית ועל אף שלא יזכה לתמיכה כספית ממנהל הסטודנטים כיוון שלא עשה עדיין צבא, הוא מתכנן להירשם שנה הבאה בשנית למכינה במכון לב ולפני כן לנסות לשפר את סיכוייו בלימודים פרטיים במתמטיקה ובאנגלית.

וקם 'השומר הכושי' על יוצרו

דומה שכולם מרוצים מהנהירה האתיופית הצעירה לשמירה: הצעירים עצמם מרוצים ממציאת עבודה, בזמני מיתון קשים, שאינה מצריכה התמודדות עם עתידם המקצועי; המעסיקים, ממבחר כוח האדם הלא מיומן והמשכיל-למחצה שאינו מסוגל, גם אם ירצה, להתרעם על שכר המינימום המוענק לשומרים; משרדי הממשלה ורשויות הקליטה על פתרון חלק מבעיות האבטלה של הקהילה האתיופית. באותה מידה כולם, כולל השומרים עצמם, משתפים פעולה בפשע שלא ירחק היום וכולנו נסבול מהשלכותיו.

כולנו משלמים מס שפתיים למציאות הכלכלית והחברתית הקשה שאין לה ייצוג טוב יותר מדמותו של האתיופי הצעיר העומד בשער האוניברסיטה ולא מצליח להיכנס לתוכה. מהר מאוד כולנו נעשה הקבלה, ישראלים ותיקים ואתיופים כאחד, בין 'שומרים' לבין 'צעירים אתיופים', כמו שכבר קרה במקצועות הניקיון המזוהים עם בני הקהילה המבוגרים יותר. כבר היום קשה לצעירים אתיופים להתקבל לעבודות מאתגרות יותר והם נדרשים להסתיר את מוצאם ב-'קורות חיים' אחרת לא יזכו אפילו לפניה בחזרה. כבר היום לא מוצעות להם, על אף שלחלקם יש עשר שנות לימוד, הכשרות מקצועיות או יוזמות אחרות מטעם משרד העבודה. ועדיין, על אף הקשיים האובייקטיביים של האוכלוסייה האתיופית עם המבחנים הפסיכוטכניים (שהם תנאי לכל הכשרה מקצועית) אף אחד לא מועיל בטובו לשנות ולהתאים להם את תנאי הקבלה.

הפתרון הקל של השמירה יהפוך מחר לקשה ובעייתי כאשר התופעה תלך ותגדל, עד ששכבה רחבה של הצעירים האתיופים תיקח חלק בהנצחת הפערים. אנו עומדים בפתחה של תקופה כזאת שבה עלול לקום 'השומר הכושי' הצעיר על החברה ובעצם כנגד הסטריאוטיפ שהוא סייע ביצירתו.

"מי שלא עולה עליה אין לו ירידה – החיים הם קשים אבל אין דרך אחרת, ואני אופטימי". כך מגדיר הבטמו את עבודתו בהר-הצופים, בלאקוניות המעידה על הקושי שלו להיחשף. כמי שחווה אבדן של אביו באתיופיה ועוד חוויות קשות שהוא מסרב להרחיב עליהן את הדיבור, הוא מתנהג כאחד שיודע לבלוע ולהמשיך הלאה, להסתדר ולזרום. שרק ידע הוא ועמיתיו השומרים והשומרות, לפני שיהיה מאוחר מידי, להתעקש וללחום על הזכות למקום טוב יותר מהשער והכניסה, לחברה הישראלית.

Welcome!

We at the AEJ surveyed hundreds of civic initiatives and then developed a search engine sorted by category, language, region and other helpful areas.

If you require assistance during the war, you will likely discover relevant information and details within AEJ’s system