מאת: דני אדמסו
בפרדס כץ שבבני ברק, פועלת מועדונית קטנה בה לומדים רק ילדים מבני הקהילה, כי במועדונית השכנה לא מקבלים אותם דני אדמסו מגיב לדברים. המאמר פורסם בעיתון מעריב.
בצער רב, אני חייב לומר, שסיפור פרדס כץ הוא לא מעבר לפרק אחד בסדרת גיבושונים שמעבירה המדינה את הקהילה האתיופית, ראשי ערים את העולים החדשים, ומנהלי בתי הספר את תלמידיהם. לכל רשות מקומית הסיפור שלה, אור יהודה נאבקה למנוע את הגעת העולים לרשות, בפתח תקווה ניסו לעשות הודנה על ידי הפרדה בין שחורים לבנים, ובפרדס כץ מלמדים את ילדי החינוך היסודי בשטח מופקר מלכתחילה, שגם אותו מאיימים לסגור.
כשמדברים עם משרד החינוך על השיטה, זו של אור-יהודה, פרדס-כץ או של אחרים. התשובות דומות כמעט בכל המקרים. התשובות מעייפות, מסורבלות לא רק לעולה, לארגונים המטפלים ולעיתונאים, אלא גם קשים להבנה לעובדים שלהם עצמם. הסיפור של פרדס כץ אינו חדש. כבר לפני כשנה קיבלנו פנייה ממשפחות ופעילים בשכונה על ילדים ללא ספרים, מחברות וכלי כתיבה. את שעות פנאי מנסים להנעים להם מתנדבים בהשלמת חומרים שהחסירו מבית הספר. בפנייתי בכדי להבין לפחות את החלק הפורמאלי – למה אין ספרים לילדים? ומה עומד מאחורי סיפור הקצבה של משרד החינוך עבור העולים? קיבלתי תשובה שעד היום אני מנסה להבין את ההיגיון שבה. מקור התקציב מהאוצר, מתקצב אותו משרד הקליטה, והלה מעבירו למשרד החינוך. רק אז מנהל בית הספר ימלא טופסולוגיה שתאפשר לו לזכות בתמיכה שבקושי מספיקה לקניית ספרים בסיסיים.
למה משרד הקליטה מחזיק בתקציב חינוך? החלטה תמוהה. איך מצפים שילד עולה ילמד את המילים הראשונות שלו בעברית ללא ספרים? לא ברור. כך יוצא שילד שהתחיל ללמוד בספטמבר מתוקצב רק בינואר ובפברואר, בשליש השני של השנה. מי אחראי על הפרק הזה בסדרת הגיבושון שמציבים משרד הקליטה ומשרד החינוך? תלוי את מי שואלים.
על פי התנהלות הגופים המופקדים על קליטת העולים, נראה שהעולים בפרדס כץ הם לכל היותר פונקציה חברתית, ולכל הפחות, פרק בסרט הגיבושון של משרד הקליטה ומשרד החינוך. אחרת, אין סיבה שסיפור אור יהודה, יעבור לפתח תקווה ומשם יועתק לפרדס-כץ וחוזר חלילה, כסיפור ללא קץ.
