מאת: דני אדמסו
מדיניות הקליטה של עולי אתיופיה – השקעה רבה בשימור המצב הקיים מדיניות הקליטה של עולי אתיופיה מעידה יותר מכל על חשש של הגורמים השונים מהתחייבות לשיפור משמעותי ולאורך זמן במצבם של העולים היעילות המוגבלת של הפעילים החברתיים "כמעט בכל משפחה אתיופית צריך שוטר לכוון את התנועה של המתנדבים, אנשי המקצוע שנכנסים ויוצאים", היו דבריו של פרופ' אלי לשם, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ביום עיון שהתקיים באמצע דצמבר אשתקד באוניברסיטה העברית בירושלים תחת הכותרת: "העולים מאתיופיה בחברה הישראלית: צרכים, מדיניות ושותפות בקביעתה".
"ריבוי של הארגונים הרוצים לסייע", הוסיף לשם ,"לא רק שהוא מבלבל, אלא משיג תוצאה הפוכות וזאת למרות שמושקעים המון משאבים ההתקדמות היא איטית". בנוסף ללשם, שהיה אחד המרצים האורחים שהשתתפו ביום העיון, השתתפו בדיון חברי ארגונים חברתיים למען עולי אתיופיה, חברי קהילה ונציגי משרד הקליטה והסוכנות. עוד הובאו בכנס אינפורמציה ונתונים המשקפים את מצבה הקשה של קהילת יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית.
הקשיים והבעיות של עולי אתיופיה, אל מול תמונת מצב טיפולית אותה שטח לשם, מעלים שאלות קשות באשר ליכולת של גופי הקליטה השונים, והרצון שלהם להתמודד עם היקף הבעיה המשבר העמוק שבקליטת עולי אתיופיה.
מה יותר יעיל – נתונים חיוביים או שליליים?
מלבד תפקידן השנוי במחלוקת של העמותות לשינוי חברתי, בהנצחת מצבם של העולים, עלתה ביום העיון שאלה חשובה נוספת בנוגע לשימוש בנתונים הנוגעים לעולי אתיופיה. את נתוניו של לשם ביום העיון הוא ליקט לדבריו "מעבודות שנעשו בחמש שנים אחרונות ע"י סטודנטים, עבודות לתואר ראשון, לתואר שני, מאמרים ומחקרים, מג'וינט-מכון ברוקדייל, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה ומרכז אדווה".
נתונים כגון אלה שהציג, אינם חדשים למי שמתמודד עם קליטתם של עולי אתיופיה. למשל כמות התיקים הפליליים הרבה שנפתחו לנוער יוצא אתיופיה (לכ- 10% מהם), שיעורי הנשירה הגבוהים של תלמידים (למעלה מ- 25% של נשירה סמויה), שיעורי האבטלה הגבוהים בכלל הקהילה (25% בשנים 2002 – 2003 לעומת 10% בקרב האוכלוסייה הכללית). השאלה שהעלה יום העיון הייתה איזו אסטרטגיה יעילה יותר לקידומה של קהילת יוצאי אתיופיה – הצגת נתונים שליליים או חיוביים?
"נכון שמצב הקהילה קשה והנתונים מדאיגים", אומרת משתתפת נוספת בכנס, אורה טמנו, המנהלת את מוקד קליטה באר שבע, "יחד עם זאת ישנן הצלחות רבות, שלא הוצגו בכנס. חוסר המקום לדעה אישית שהיה בכנס, מנציח תודעה קולקטיבית של תדמית הקהילה ומגביר את הסטריאוטיפים בעיני האזרחים". מלבד הביקורת שמעלה טמנו על נתונים שליליים כיוצרי סטריאוטיפים בעיני הציבור, הרי שעלולה להיות להם השפעה מדכאת בתפיסת העולים את עצמם. לכן יש מי שטוען שסיפורי הצלחה מעלים את קרנה של הקהילה בעיני הציבור וגם יוצרים מודלים לחיקוי בקרב הקהילה. אולם מנגד אפשר לטעון גם את הטענה שהנתונים השליליים הם הכרחיים על מנת להציב מראה בפני הממסד והממשלה ששבים וטוענים לדבר שיפור מתמשך בקליטה, בתעסוקה, בחינוך.
קהילה שאוהבים לכתוב עליה מחקרים
היותה של קהילת יוצאי אתיופיה נושא למחקרים רבים מעלה את החשש מפני התרחבותה של התופעה של מחקרים שהופכים לחשובים יותר מאשר מהמושא שלהם, ושגופים שונים יסתפקו במחקר כדי להראות שעשו את עבודתם נאמנה מבלי לתת את הדין לפתרון הבעיה בשטח.
כשם שניתן לראות כיצד משמשות עמותות לשינוי חברתי, בין היתר, כמבצעים בפועל מדיניות שהממשלה אמורה לבצע ובכך פוטרים אותה מאחריות, כך ניתן לראות כיצד משרתים מחקרים על עולי אתיופיה מטרה דומה – בעצם פרסומו של מחקר, דיון בו ויצירת הד תקשורתי, ירגישו גורמים רבים שעשו את המוטל עליהם ויתעלמו מהעובדה שלא בוצע שום תהליך משמעותי לפתרון הבעיה.
כולנו כבר עדים לריטואל החוזר ונשנה של דוחות המונחים על שולחן הממשלה, וכיצד הרגל זה מביא לאדישות, עייפות וציניות מצד הציבור, כמו בטקס השנתי של פרסום דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי.
למחקרים על קליטתם של יוצאי אתיופיה, כמו לימי עיון בנושא מדיניות הקליטה של העולים, יש תפקיד חשוב ומשמעותי בשיקוף מצבם העכשווי, לטוב ולרע. אולם מן הראוי הוא שלא נשלה את עצמנו שמחקר או יום עיון כזה או אחר יעשו את העבודה ויפתרו את הבעיות.
על הגורמים הרלוונטיים – בין אם בממשלה, בגופים החברתיים, בג'וינט ובסוכנות – להפגין קצת יותר צניעות וביקורת עצמית ביחס לפעילותם בתחום הקליטה של עולי אתיופיה, ומצד שני לשאוף כל הזמן לשינוי ושיפור משמעותי במצבם של העולים לא רק באמצעות עוד מחקר, עוד פרויקט ועוד יום עיון.
