שתף קטע נבחר

לחפש אתיופי זה לא IN

סיפורו של גבי אבבהו דוויט מעיד יותר מכל על מצב העדה והיחס לה היא זוכה מצד הממסד והחברה

ממשלת ישראל ואנחנו, העיתונאים, חייבים התנצלות למשפחה אחת מבאר שבע: משפחתו של גבי אבבהו דוויט שגופתו הוחזרה אתמול לישראל מלבנון. התנצלות על כך שהסיפור נחת עלינו בהפתעה. על כך שהציבור הישראלי שזכותו לדעת כלל לא ידע על הבחור שנעלם לפני כשלוש שנים. הבחור שעלה לארץ מאתיופיה בשנת 1981 וניסה לבנות לעצמו כאן חיים. הבחור שמשפחתו ניסתה במשך שנות היעדרותו לקבל את עזרת המשטרה. הבחור שתמונתו לא פורסמה מעולם באמצעי התקשורת. 

 

הנסתר רב על הגלוי בסיפור הכואב של הבחור שיצא ביום השביעי למות אחיו לחוף חיפה מצויד בדרכונו האישי. גם לאחר השבת הגופה, הנסיבות עדיין בגדר תעלומה – ספק התאבד, ספק טבע. ספק ניסה לנדוד לארץ אחרת כדי לברוח מהמציאות הישראלית ומי יודע למה ואיך, מצא שם את מותו.

 

משפחת דוויט היא משפחה אתיופית טיפוסית שעולמה קרס עליה. טרגדיה אחר טרגדיה הכתה במשפחה; אב שנדרס, אח שהתאבד. גבריאל עצמו הגדיר את משפחתו כ"משפחת איוב". מזה כשלוש שנים שקעה המשפחה הרדופה בחיפוש אחר הבן האבוד. הבן עליו איש לא שמע, אותו איש לא ראה ואת איש הוא לא עניין. נעלם, התאדה.

 

כמו כל אחד מאיתנו במצב כזה, הם פנו לרשויות, למשטרת ישראל. אך, בתחנות המשטרה בחיפה ובבאר שבע התשובה הייתה, בכל פעם, זהה: "הוא ילד גדול, הוא יחזור הביתה". פשוט כך. סתם עוד בחור אתיופי שמשוטט לו – כאילו בני העדה האתיופית כולם נידונו לנדודי נצח.

 

דמיינו בנפשכם ששמו של גבי אבבהו דוויט היה דני גוטשטיין, דמיינו שמשפחתו הייתה ילידת הארץ, שלהוריו היו קשרים במקומות הנכונים – איך היו נראות השנים האחרונות? חיפושים נרחבים, תמונות באמצעי התקשורת, ראיונות עם טובי העיתונאים? אבל זה לא קרה לילד שמשפחתו הגדירה "ילד טוב ירושלים". ילד שמעולם לא הסתבך עם החוק, שירת בצבא, ובסך הכול רצה, להתאבל על אחיו ולחזור לבאר שבע, אבל, בדרך, קרה משהו.

 

יש נקודת אור בסיפור הזה. כמוני, סביר להניח שבני המשפחה והעדה, מקווים שמן הטרגדיה האישית שלהם יצמח משהו טוב עבור אלדד רגב ואהוד גולדווסר ומשפחותיהם. שההתעלמות הכללית מבנם הביאה, בסופו של דבר, למידע על נעדר אחר, רון ארד. אם כך הרי שלפחות תרמו שוב, בדרכם הדוממת והכאובה, למאמץ הלאומי.

 

יתכן גם שטובה תצא מכך שהטרגדיה של גבריאל אבבהו דוויט חשפה סוף סוף את היחס המשפיל של הממסד, התקשורת ומשטרת ישראל כלפי בני העדה האתיופית.

 

אבל הכעס והתסכול, תחושות הנידוי והבידוד ימשיכו להדהד בנפשותיהם של בני העדה. הרי הסיפור העצוב הזה מעיד יותר מכל על הבידוד האישי, הנפשי והפיזי בו חיים בני הקהילה האתיופית. על הגטאות בהם אנו חיים. הרי מקום הבילוי שלנו הוא התחנה המרכזית בתל אביב בין הפועלים הניגרים לסינים, בין הזונות. שם מקומנו כי למקומות בילוי אחרים לא מכניסים אותנו. אנחנו מוקצים. מוקצים מחמת צבע עור.

 

והוא מעיד גם עליכם, אנשי הממסד, התקשורת, החברה הישראלית, שבעיניכם לחפש נעדר אתיופי זה פשוט לא "IN", פשוט לא שווה את המאמץ.

 

סיפורו של גבי אבבה דוויט אם כך הוא סיפור אבסורד חיינו.

 

רוצים לדבר על זה? היכנסו לפורום יוצאי אתיופיה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים