אדנה זואודו
היתרון של משפחות ממעמד גבוהה איננו רק בכסף, אלא גם באופן בו ההורים משוחחים עם ילדיהם
כשחושבים על הקשר בין מעמד כלכלי לבין הצלחה של ילדים במערכת החינוך, אנו חושבים בדרך כלל במונחים חומריים: בתי ספר טובים, שיעורי עזר, יכולת כלכלית של ההורים, נגישות לספרים ועוד. אנו גם קושרים בין המחיר הכלכלי שבתי ספר טובים גובים, לאלו שיכולים לשלם את המחיר.
ספר שנכתב לאחרונה, "ילדויות לא שיויוניות" על ידי הסוציולוגית אנט לארו, מעלה היבטים נוספים על הקשר בין הצלחה במערכת החינוך לבין סוגי "הילדויות" השונים של ילדים ממעמד הפועלים, ושל ילדים מהמעמד הבינוני ומעלה. המסקרן במיוחד לטעמי, הוא הפירוש שניתן לאיכות האינטראקציה: השפה, הגבולות בין ההורים לילדים, בחויה היום יומית של הילדים. תחומים המציידים את הילדים בכלים להצלחה בבית הספר ובעולם החברתי.
לדעתי, היבטים אלו רלוונטיים למי שרוצה להבין את החסמים העומדים בפני ישראלים ממוצא אתיופי במערכת החינוך. חסמים שלרוב נוטים להבין אותם כתוצר של "פער תרבותי", כשבפועל, בהקשר הזה במיוחד, הפער המעמדי-כלכלי הוא בעל המשקל רב.
בספרה, לארו עורכת תצפית על 12 משפחות של שחורים ולבנים בארה"ב. מחציתן ממעמד הפועלים והעניים, ומחציתן ממעמד בינוני ומעלה. היא מלווה את הילדים, בני 9-10, בחיי היום יום ובוחנת, בין היתר, את השיחות שלהם עם הוריהם ועם דמויות סמכותיות אחרות. מי מההורים משוחח עם ילדו על חויות אותו היום? וכיצד מרכיבים אלה מציידים את הילד בכישורים וביתרונות במערכת החינוך?
כמו כן, לארו בוחנת את איכות הזמן הפנוי של הילדים לאחר בית הספר: מי מכין שיעורי בית לאחר ארוחת הצהריים? מי משחק בשכונה ברכיבה על אופנים? מי הולך לחוגי יצירה ומוזיקה במתנ"ס, מי צופה בטלויזיה בזמן קצוב וקורא לפני השינה?
הממצא שעניין אותי בספר הוא המודלים השונים של "ילדויות". כלומר, היתרון של משפחות מהמעמד הבינוני ומעלה איננו רק בכסף ובאמצעים החומריים, אלא גם באופן בו ההורים משוחחים עם ילדיהם. ילדים, שהוריהם מעודדים אותם לדבר על החוויות, הרגשות והמחשבות שלהם, יעשו זאת בחופשיות עם אחרים. הורים ממעמד בינוני ומעלה מתעניינים בדעתם של ילדיהם. התעניינות זאת יוצרת בקרב הילדים, את האמונה שדעתם חשובה ושזה "טבעי" להתנהג כך.
בעוד, ילדים ממעמד הפועלים ועניים, לעיתים מחונכים, ש"אסור להיכנס לדברי המבוגרים" ושהם צריכים לשחק בחדר או בחברת ילדים אחרים ולא בחברת מבוגרים.
הספר מראה כי הגבול החברתי בין מבוגר לילד, משפיע על הדרך בו הילד מבין את הגבול בינו לבין דמויות סמכותיות אחרות בעולמו. דבר המשפיע עליו באופן שהוא מדבר עם מורה, יועץ, מנהל ואפילו דמויות סמכותיות מחוץ לבית הספר, כגון רופא/ה.
דמיינו לעצמכם סיטואציה בית ספרית, בה המורה שואל/ת שני ילדים מה דעתם על קטע הקריאה שהכיתה עוסקת בו, או לחילופין, איך עברה עליהם חופשת הקיץ? התשובות יוכלו להצביע למי מהילדים אוצר מילים רחב יותר ויכולת דיבור גבוהה. יכולות שלעיתים קרובות נתפסות ככישורים קוגניטיבים. למעשה, שאלות כאלה נתפסות בעיני ילדים מהמעמד הבינוני ומעלה כהמשך "טבעי" לחויה שלהם עם הוריהם דבר העוזר להם לענות על הציפיות. בדרך זו הם נתפסים על ידי המורה והסביבה החברתית כ"אינטליגנטים" ובעלי יכולות גבוהות.
לעומתם, ילדים ממעמד הפועלים ועניים נשאלים לעיתים רחוקות יותר על ידי המבוגרים מסביבם מה החויה או מה המחשבות שלהם. יתרה מזאת, הדיאלוג בין הורה (או דמות סמכותית אחרת) לבין ילד, בן המעמד הנמוך, הוא היררכי וחלוקת התפקידים ביניהם נוקשה: לילד אסור לבקר את המבוגר, ועליו לכבד אותו. התנהגות זו מתורגמת בבית הספר כביטוי לכישורים נמוכים וליכולת נמוכה.
דוגמא עם צליל וצבע לנקודה זו רואים בסרטים התיעודיים "סדרת אפ". בדומה לספר, הסרט מתעד שבעה ילדים בריטים ממעמדות כלכלים-חברתים שונים. הסרט סוקר את התפתחותם. לאורך השנים הבמאי, מייקל אפטד, חוזר אליהם ומתעד את קורותיהם בכל שבע שנים. בחלקים בהם הילדים הם בני 7 ו-14, ניתן לראות כיצד הם מדברים על עצמם ועל עולמם. הילדים מהמעמד הבינוני ומעלה מדברים יותר, מבחינה כמותית. ומבחינה איכותית, הם אינם עונים לשאלות, אלא "משוחחים" עם הבמאי.
לאחר קריאה בספר, וצפייה בפרקים מ"סדרת אפ", ניתן לחשוב מחדש על הקשר בין המעמד הכלכלי לבין תחושת "הנינוחות" של הילד בבית הספר ויכולותיו להשתתף בכיתה. נושאים כמו מחשבה מופשטת, ביקורתיות, וורבליות ועוד, שבדרך כלל, נוהגים לקשור לפסיכולוגיה וקוגניציה, הם, במידה לא מבוטלת, תוצאה של האופן בו ילדים חווים את ילדותם עם הוריהם.
קבצים מצורפים
