כתבסה וצילמה: בקי קופשן
ציור הקיר הזה צויר על קירות מרכז הקליטה איילת השחר, וכתוב עליו: "תצעד מארצך, ממקום הולדתך והולדת הוריך, לארץ שאני אראה לך",בעברית. הציטוט של ה' אומר לאברהם ללכת לארץ המובטחת רלוונטי מאוד לאלו אשר עזבו הכל מאחור, באתיופיה, לטובת הגירה לארץ רחוקה בלא כל, למעט אמונה בה' – כמה מתאים.
כאשר החלטתי ללמוד עברית ולהתנדב למשך שנה בישראל, לא היה לי מושג שאני אצטרך תרגום מאמהרית על בסיס קבוע. לאחר שסיימתי ללמוד במכללה, בה למדתי לימודים אמריקאיים וחוגים משניים בהיסטוריה ואמריקה הלטינית באוניברסיטת בראנגיס, החלטתי, כמו חלק מידידי, לקחת שנה מרווח לפני שאני צוללת לתוך העבודות היומיומיות המייסרות שמציעים בשוק, ובמקום זאת לשהות בישראל.
תוכנית הבחירה שלי היא 'שלום וצדק סוציאלי' של ואגס-הדסה, אשר ממקום בירושלים, במסגרתה הבטיחו לי דירה, אולפן ללימוד עברית ומלגה להתנדבות בארגון ללא מטרות רווח, לבחירתי.
שלושה שבועות אחרי שהגעתי לישראל, מצאתי את עצמי על אוטובוס לעפולה עם זיוה מקונן-דגו וטל האס, שני חברי צוות באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, העמותה שבה בחרתי להתנדב. אם להיות כנה, לא ידעתי בדיוק מה המשימה שלנו כאשר יצאנו מירושלים ביום רביעי בבוקר, אבל ידעתי שזו תהיה חוויה פותחת אופקים עבורי, כאשר נבקר במרכזי קליטה בצפון ישראל. זיוה, טל ואני נפגשנו עם דני אדמסו, המנהל בפועל, ואבי מספין, דובר האגודה, אשר עימם נסענו צפונה, לישובים איילת השחר ובית אלפא.
ממה שהבנתי (מכיוון שאינני יודעת עברית כה טוב, או אמהרית כלל), איילת השחר הוא קיבוץ אשר שוכנים בו שני מרכזי קליטה ליהודי אתיופיה. הראשון, לא קלט מהגרים כבר שנה, משוכנים בו רווקים או זוגות צעירים, אשר מרביתם עובדים במשך שעות היום – דבר אשר מצביע על הצלחה מסוימת בקליטתם. בית אלפא הוא מרכז קליטה גדול יותר, מבודד מבתי ספר ומפארקים – ולכן גם יש בו פחות מקומות עבודה.
פגשו את צוות מרכז הקליטה. ישבתי בפגישה ורשמתי פרטים (כמו מילים שלא הבנתי). ניסיתי להבין את השיחה. הטון היה רציני, אבל את רוב הפרטים לא הבנתי. במרכז הקליטה השלישי בו ביקרנו, שעשעתי את הילדים בכך שלימדתי אותם מילים באנגלית וצילמתי אותם. הילדים היו שמחים וחכמים, ולדעתי הם יכולים לקבל חינוך טוב יותר. המבוגרים במקום הם חסרי תעסוקה ומדוכאים, לא ברור להם מה יעשו עם עתידם. רבים מהם אינם מבינים עברית ונשארים מאחור.
הסיטואציה הזו, של בני הקהילה האתיופית אשר חיים במרכזי קליטה, קשה לתפיסה. ההורים עברו תלאות רבות כדי לעלות לישראל, הרבה פעמים הם משאירים את אהוביהם מאחור, רק כדי להגיע לארץ ישראל – וכאשר הם מגיעים לפה, הם שוהים בתוך מרכזי קליטה מבודדים מהחברה הישראלית. לחלקם מוצעת עבודה פיזית, אשר לא נדרש לה כישורי שפה, אך רבים יושבים ללא מעש, בתקווה שילדיהם יצליחו, ילמדו עברית ויסתגלו לתרבות הישראלית המודרנית השונה כל-כך שונה מהתרבות באתיופיה.
מדהים לראות את האנשים הללו, אשר חיים עם כל-כך הרבה תסכול, כאשר הם יודעים שעליהם לסמוך רק על הדור הבא שיתחבר לחברה הישראלית. ישראל אולי לא מקבלת באותו סבר פנים את כל היהודים, כפי שבארה"ב או במדינות מערביות אחרות חושבים. קהילה זו של אנשים שונים בתרבות ובמנהגים חיה במרכזי קליטה מרוחקים כבר שנים.
מצב זה גם מפתיע וגם מטריד, אבל יש הרבה תקווה והתרגשות בעיניהם של הילדים הנמצאים שם, כך שאין ספק שעם סבלנות ושיתוף פעולה, משני הצדדים, הקהילה תשגשג ותצליח.
אוקטובר 2009
תרגם מאנגלית:סביון לוי
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
לראש העמוד
הוסף תגובה